אחת לחודש אנחנו מגיעים להופיע בהתנדבות בפני אוכלוסיות בנסיבות חיים מגבילות.
הפעם אנחנו מגיעים לכלא רמלה, לאסירים שעובדים ברדיו פוקוס.
משתפת אתכם בחוויה הרגשית מהזוית שלי כשחקנית פלייבק במהלך מופע תיאטרון פלייבק בשטח.
אחרי המתנה ארוכה אנחנו נכנסים ויוצאים דרך חללים אפורים בטוניים מאוגפים. הקצינה מלווה אותנו בחיוך גדול "אנחנו שמחים מאוד שבאתם". אנשים בבגדים כתומים מלווים באנשים בבגדים שחורים עוברים ממקום למקום. מדלת נעולה אחת לאחרת.
אנחנו עוברים דרך מסדרון בטון ונכנסים למסדרון שנראה כמו משרד רגיל. הקירות לבנים רגיל. אנחנו עומדים שם צפופים עם אנשים נוספים. הפעם בכתום רק ברגליים. על החלק העליון ישנן חולצות לבנות עם השם "רדיו פוקוס" מתנוסס עליהן. הם מחייכים. אני מרגישה התרגשות ופחד מעורבבים. נטלי מקבלת אותנו בחיוך ומחבקת אותי. "ואוו כאן את עובדת אה?" אני אומרת לה. מטורף שאנחנו כאן. "ממש מטורף". בחור חצי כתום, גבוה עם משקפיים ושיער בהיר נכנס בעדינות ובהתנצלות ולוקח בבת אחת ערימה עצומה של כסאות לסדר למופע. פחד והתרגשות. אנחנו מתחממים בחדר מלא ספרים וכל השיקופים יוצאים לנו על בריחה. אנחנו נכנסים בשקט לחלל המופע. חדר דחוס אנשים בבגדים כתומים. הם נראים לי גדולים. על חלקם רואים את השנים הארוכות בכלא. חלקם נראים כמו אנשים רגילים לגמרי. נו ברור מה חשבת שתפגשי מפלצות? אחד מהם נראה בדיוק כמו אחי הגדול. הוא תופס לי את העיניים. אני מדמיינת שזה הוא. כמה זמן לא דיברתי איתו. אני מרגישה שיש לי כח על. קול פנימי שיודע. אני אחת מהם. אחות של. למרות שמעולם לא שאלתי אפילו שאלה אחת על הכלא את אחי, משהו בחיבור הקוסמי מדבר. "את מכירה אותם" הקול אומר.
אנחנו מתחילים את המופע ודנה המנחה שואלת אותם מה שלומם היום ומבקשת מהם דימויים על הרדיו. "אי צף" אחד מהם אומר. הבחור שנראה כמו אח שלי מספר שהוא שמח לחזור אחרי תקופה שהיה במקום אחר. קשה יותר. אנחנו עולים לבמה ונעים בין איים, משקפים את הרגעים הקטנים שהם הביאו. אני מדברת בקולו של אחד מהם שאמר שתמיד ששואלים מה שלומו הוא אומר בסדר. למרות שברור שכלום לא בסדר. זה הרגע הזה הראשון שהקהל פוגש את הפלייבק ואחריו הוא איתנו או לא. ההתחלה תמיד קובעת את הטון. הם מוחאים כפיים. אני מציצה על הבחור של הבסדר לראות אם הוא מרוצה. יש לו חיוך גדול על הפנים. ההוא שדומה לאח שלי צוחק בקול ממש גדול כשעדי השחקן צועק "חזרתי!" בשמו. הם מזהים את עצמם. זה טוב. אנחנו צוללים לסיפורים שלהם. הם כולם מספרים על הרדיו, על המשמעות שהם מרגישים כאן. למרות שדנה לא שאלה ספציפית על הרדיו הם בוחרים לדבר עליו. הם נקראים כאן "שדרנים" לא אסירים. "בזכותם אנחנו מרגישים בני אדם. כמו לפני העבירה". מישהו אומר ומצביע על נטלי ועל הצוות.
הבחור הגבוה המנומס ממקודם שלקח את הכסאות עולה לדבר. הוא יוצא לעבודה במפעל, הוא עובד שם כבר שלוש שנים. העבודה מונטונית והבוס מעיק עליו וזורק עליו אחריות שלא שלו. הוא חוזר על הפעולה שעושה עם המכונה. "ביפ ובוף ככה כל היום". הוא צוחק. הוא פתאום נראה לי כל כך נאה ומתוק. מה הוא עשה? עולה לי מחשבה. איך זה יכול להיות שאדם כמוהו הוא פושע? "ביפ ובוף ככה" הוא חוזר וכולם צוחקים. אנחנו מגלמים את המכונה שאוהבת אותו ומחכה לו. את הקצינה שמציקה לו ואת הבוס שמעיק עליו. אני מגלמת אותו, את הרגעים שהוא מחליט לא לחזור לעבר, לא להתעצבן ולשבור. פשוט לעשות. להיות בתוך העשיה וככה לעבור הלאה. הוא צוחק ממש חזק כשאנחנו מנהלים דיאלוג, אני בדמותו ועדי המכונה. הוא מרוצה מאוד ומתרווח בכיסא. הוא הצחיק את כולם. "אחר כך תבואו שוב אני אראיין אתכם" הוא מודיע.
הם ממשיכים לספר, על התוכניות שיצרו על המשמעות שהם מרגישים, אחד מהם משתף על השנים הארוכות בכלא ועל התהליך שעבר. איך יצר ברדיו תוכנית שבה דיבר על ההתמכרות ועל תהליך הגמילה, הוא הביא אנשים נוספים שעברו את זה. הוא רוצה לתת תקווה לאחרים. שאפשר אחרת. ניכר עליו שפעם היה איש אחר לגמרי ושבכלא באופן מפתיע פיתח שפה רגשית עשירה. הוא אדם אחר לגמרי מהאיש שביצע את העברה לפני שנים רבות. רק ממשך הזמן שהוא נמצא בכלא אפשר לנחש שזו הייתה עבירה נוראית. אני עוברת על האופציות ונתקפת סלידה. אדם יכול להשתנות כל כך? הוא מדבר בתקווה על העתיד. לא שמעתי הרבה אנשים בחיי שמדברים בשפה רגשית כל כך פתוחה. אנחנו משקפים. טלי השחקנית מסדרת את הבדים בשביל בו היא צועדת לאט לאט. בדמותו היא בונה את דרכו. מביטה אחורה גאה בתהליך. מוכנה להפרד ולהמשיך הלאה. אחרי שסלל דרך ונתן השראה לכל כך הרבה מאזינים. 15 אלף אסירים מקשיבים לתוכנית. "אם נגעתי באחד עשיתי הכל".
בסוף המופע אפשר להרגיש את החדר רוטט מאהבה. הקצינה החייכנית ונטלי מחלקות לנו תעודות הוקרה ומודות לנו שבאנו. "הם באו לגמרי בהתנדבות, בחינם!" חשוב לקצינה להדגיש לשדרנים. ההוא שדומה לאח שלי ניגש אלי. "את יודעת להעביר את הרגשות. גם את הקטנים ביותר שלא נאמרו". הוא לא יודע כמה הוא נוגע לליבי בדלתות המסתובבות האלה של החיים. אני ונטלי מתחבקות. אני מודה לה שהביאה אותנו והיא מודה לי שבאנו. אני מרגישה שאנחנו קרובות יותר עכשיו.
הקצינה החייכנית מלווה אותנו החוצה יחד עם הבחור המנומס הגבוה. הוא יוצא לתעסוקה, למפעל, למכונה שלו. אנחנו צוחקים בדרך והוא חוזר על ה"ביפ בוף". "היום אתה תסתכל על המכונה אחרת" אני מבטיחה לו. הוא לובש בחזרה את החולצה הכתומה וחוזר להיות אסיר, מובל ממקום למקום. אנחנו גם. הולכים במסדרונות הבטון בין הסורגים. נפרדים מהאי הצף, מהשדרנים. אני חושבת על התקופה שאנחנו חיים בה. עם כל האופל שבה. אני רואה אותם, הופכים את האופל שלהם לכח, משתנים, עוברים טרנספומציה במקום הכי מדכא בעולם. יוצרים אי צף בתוך ים סוער. יש תקווה בעולם. בדרך הביתה אני מחליטה להתקשר לאחי. מזמן לא דיברנו.
רוצים לשמוע עוד על תיאטרון פלייבק?
רוצים להשתלב במיזם יום רביעי הגדול?
על הכותבת
חן אוחיון-
שחקנית, יוצרת וכותבת
תיאטרון פלייבק החבר׳ה מאיכילוב
Comments