תיאטרון פלייבק כמקור לחוסן אישי, צוותי וקהילתי- 5 כיוונים לפעילות בתקופת ״חרבות ברזל״

5 הנחיות והכוונות למופעי תיאטרון פלייבק בתקופת ״חרבות ברזל״

1. מטרת הפעילות

מפגש פלייבק הוא משאב שממלא באנרגיה, תחושת שייכות, תחושת חיוניות ומשחקיות. 

במיוחד בתקופה זו, הכוח המרפא של תיאטרון הפלייבק משמעותי ומעניק מתנה למשתתפים.ות. המטרה בעבודה הפלייבקית שלנו

• לאפשר לאנשים חוויה מיטיבה של ביחד

• לפתוח מרחב לשיתוף בתחושות וחוויות אישיות בתוך הסיפור הקולקטיבי שכולנו חווים

• לאפשר חוויה בטוחה של חושים, יצירתיות והעצמה

2. מקום בטוח

המשתתפים צריכים לדעת שהם נמצאים במקום בטוח. הצורך הבסיסי במוגנות מהווה בסיס לכל כניסה למרחב של עבודה יצירתית.

זה אומר שבמידת הצורך, אנחנו עובדים במרחב מוגן או בחללים שסמוכים למרחב מוגן, ומעדכניםאת המשתתפים לגבי מיקומו.

בנוסף, יש להיות עירניים לחוויה של סאונד, מראות וכו שעשויים להוות טריגרים למשתתפים.

3. עבודה מבוססת משאבים וכוחות

אנחנו נמצאים במצב של טראומה גדולה, פעילה, כוללת. במצב טראומטי החוויה היא יותר מדי. יותר מדי לעיכול. כולנו חווים את האירוע הקשה הזה בדרגות שונות של קרבה לאירוע.

בעבר חשבו כי הדרך הנכונה לטיפול בטראומה היא לשחזר את החוויה ולהגיע לקתרזיס רגשי, כיום מבינים שדרך זו עשויה לעורר שוב את הטראומה. 

המחקרים היום מדברים על מיקוד במשאבים וכוחות. משאב- כל דבר שמחזק אותנו שעושה לנו תחושה נעימה, שמרגיע ושמעצים, שאנחנו מודים עליו. רק אחרי שיש נגיעה משמעותית במשאבים,  מתבצעת נגיעה קטנה ברסיס קטן מהטראומה וחזרה להעמקה במשאבים וחלילה. בדרך זו האדם יצליח להכיל עם הזמן את הטראומה ולהגיע למצב של צמיחה פוסט טראומטית.

משאבים יכולים להיות:

משאבים אישיים, בינאישיים, פיזיים, תקשורתיים, רוחניים ועוד.

חשוב לזכור! פעילות פלייבק היא משאב- החל מתחושת הבטחון השיתוף הרגשי, הקשר הבין אישי, העבודה עם הגוף התנועה, ההנאה מהחושים, הפעלת היצירתיות.

4. ניהול הפעילות- 

בתקופה הזו בנוסף לבניית הפעילות והנחייתה, אנחנו צריכים להיות ערים ביתר שאת לתפקיד שלנו בניהול המפגש. הטראומה תרצה ״לחטוף״ את המרחב ולהשתלט, ואנחנו צריכים למנן בעדינות את הנגיעה באירוע הטראומטי, ולהעצים את החוסן וההבלטה של הכוחות והמשאבים.

זה מתייחס הן לסיפורים שעולים והן לעבודה התיאטרלית על הבמה.

הנה כמה דוגמאות להעצמת תשומת הלב למשאבים ולמינון של הנגיעה בטראומה בהנחייה:

• נעטוף נגיעה עדינה בתכנים מורכבים, עם שאלות שמכוונות את תשומת הלב למשאבים של המספר/המשתתפים- מה עוזר לך בתקופה הזו? רגע טוב שהיה לך היום או השבוע? רגע או משהו שרוצה להודות עליו וכו…

• בנוסף, נהיה בתשומת לב יתירה כשהמשאבים עולים באופן ספונטני תוך כדי הסיפור. לדוגמא מספרת שאומרת… "כשאני איזכר בתקופה הזו…." יכולה כבר לחשוב על האירוע מזוית של עתיד וזה אומר שיש שם תקווה. נדגיש ונכוון להעלאת העוגנים האלו על הבמה.

• כשמספר משתף בתוכן מורכב- לצמצם ולבקש ממנו התמקדות ברגע אחד, חלק אחד מהזכרון והחוויה. שווה מראש לבקש שיתוף ברגע אחד, מחשבה או תחושה. 

• להנכיח משאבים שקיימים ברגע הזה, למשל של קשר "אנחנו ביחד" "אנחנו איתך", קשר עין, לתת ידיים.

• סגירת הפעילות עם כוחות- מה לקחתי מהמפגש, רגע טוב שנשאר איתי, תודה שרוצה להגיד, תפילה/ברכה.

• שווה להגדיר עם מזמין המופע מה נושא הסיפורים ואולי מראש נכון  שכותרת המופע תהיה חוסן, או התמודדות.
  

• במידה שיש הצפה רגשית:

• ניתן לבקש מהמספר לעצור רגע, לקחת נשימה עמוקה, לעצור את הנשימה לשתי שניות ולשחרר בנשיפה איטית. ניתן לעשות תרגיל של קרקוע: לשים רגליים על הרצפה, לנשום, לכווץ ולשחרר איבר אחרי איבר בגוף ואז את כל הגוף ביחד. ולראות איך נכון להמשיך. במופע- כנ"ל לאפשר גם לקהל רגע של נשימה או רגע של פאוזה, שיתוף של מה שקורה להם כרגע בזוגות, רגע של לשים יד על הלב ולהיזכר כל אחד בשקט במשאב שלו תוך כדי שיש מוזיקה ברקע.

• במקרה של הצפה, שווה לבדוק עם המספר אם הספיק לו לספר או שרוצה גם לראות עבודה על הבמה, אם כן תהיה מאוד מינימליסטית.

• במקרה של הצפה, אם יש איש מקצוע שמחובר לקהילה במקום ויכול לסייע, כדאי לדעת מראש שיוכל לעזור בזמן הפעילות.

הנה כמה דוגמאות למינון של הנגיעה בטראומה בעבודה התיאטרלית על הבמה:

• בשונה מהנטייה הרגילה להעצים את התוכן על הבמה באופן מכוון, נכוון לנגיעה עוצמתית ומינימליסטית. כל מחווה יכולה להיחוות כיותר מדי, להיות עדינים.

• היחס על הבמה צריך לנטות באופן משמעותי לכיוון המשאבים והכוחות והתקווה, ונגיעה עדינה בכאב.

• לא נעשה שיקוף שחזורי ריאליסטי על הבמה, נשתמש בהרחקה מרפאה, ביטוי של תחושות, מחשבות, אירועים בקול ותנועה, טקסט פשוט, דימוי, ושילוב של עבודה מוזיקלית.

• אם הסיפור יותר מדי, או אנחנו מוצפים, היצמדות לתבניות מאוד בסיסיות ומובנות יסייעו לנו לעכל את החוויה- פלואיד, מסדרונות, פסל מצטבר. 

5. הכנה עצמית-

חשוב למצוא מרחב לברר תחושות ומחשבות שעולות בנו ובחברי הצוות שלנו, לפני המפגש עם הקהל. לעבד איתן ולעבוד באמצעות הכלים של הפלייבק. 

בתקופה כזו יכולים לעלות במלל או בהתנהגות רגשות עוצמתיים של בושה, אשמה (אשמת הניצול), כעס-זעם, חרדה, פחד, חוסר אונים, דכאון ועוד… כשאנחנו מוכנים אנחנו יכולים לזהות בזמן אמת, לשקף ולמסגר את התחושות או הביטויים האלו ולהחזיר אותם למשתתפים בצורה שניתנת להכלה, ומאפשרת שינוי והעצמה.

יכול להיות שנחווה רצון מאוד עמוק להציל את המספרים, למצוא להם פתרון, להעלים את המצוקה, חשוב שנזהה את הרצון הזה ונחזור לצניעות להקשבה, ללהיות עם ולהעצמה מתוך הכוחות.

לפני המופע, חשוב כצוות למשאב את עצמנו ולכוונן את עצמנו למשימה. בתום המופע, חשוב לעשות עיבוד כצוות, לגבי מה שעלה במופע ובתוכנו, טריגרים, דיעות אישיות, תחושות ולחזק את עצמנו.

מודים על הזכות להעניק את הכלי של תיאטרון הפלייבק לקהילה הישראלית היקרה שאנחנו פוגשים בתקופה הזו!

על הכותבת

עינת משעל ניצן

מנכ״לית עמותת תיאטרון פלייבק החבר׳ה מאיכילוב

מחברת הספר ״במה לכל אדם״